וכמו אחים אנחנו מצליחים לריב בצורה קיצונית ולאהוב בצורה קיצונית ואפילו למות כדי להגן על אחינו. אדם זר לא ימות למען האחר, לא יעזוב את החופשה המשפחתית בשביל זר, לא יעלה על מטוס לרגע בשביל איש שהוא לא מכיר, לא יעלה על מדים בשניה בשביל סתם מישהו. רק אח לאחיו.
בכניסת אותו החג עדיין היינו במצב של פילוג, של פחד ממלחמת אחים ובתוך כמה שעות האוייב הזכיר לנו שאנחנו מחוברים, לתמיד, לא משנה מה. כל אחד תפס את ה"קיטבג" שלו כדי להלחם בשביל אחיו. אחד הביא את ציוד הלוחמה ושהשני את הרכב, השלישי את היכולת לתמוך נפשית והאחר את הממון, כל אחד, במה שהוא יכול, עוזר לאחיו. כי אחים אנחנו- חולקים אותו D.N.A וזה לא מאפשר לנו להסתכל מהצד. כי אין פה עורף- כולנו בלחימה.
אבל למרות הכל, בתוך הרקמה האנושית המושלמת שלנו הזאת נוצרו חללים, , חורים, מכתשים של חוסר, האויב לא הבחין בין גילים, מגדר, דרגה, מקצוע או מקום מגורים. בכל מקום ובכל קהילה נפער בור. ורק יחד נצליח להתמודד עם החורים האלה. לא נשכח- לא נסלח על כל אחד ואחד שהלך, נזכור אותו, נלמד אותו, נמשיך אותו ונמשיך לארוג את הרקמה המורכבת, העדינה והשברירית שלנו.